היה טקס שחזר על עצמו כמעט בכל פעם שרכבתי על אופניים. כשאני חוצה סמטה מסוימת, בין רחוב סילבר לרחוב ויצמן, בדרך לקליניקה שלי או בדרך חזרה ממנה יש את הכלב הזה. אני מתקרב לחצר הבית שבו הוא נמצא והוא יוצא בריצה ומתחיל לרדוף אחרי במורד הרחוב תוך כדי שהוא נובח ומחרחר עד שאני מגיע לסוף הסמטה.
לפני כחודש החלטתי לנסות משהו חדש. אני רוכב, הוא מתחיל לרדוף אחרי ברייס הרגיל. עד פה, הכול צפוי ונחמד אך הרשות נתונה. במקום לפדל במהירות מואצת אני סוחט את הבלמים בפתאומיות ועוצר בדרמתיות. הוא חורק מאחורי וכמעט מתגלגל קדימה מכוח האינרציה על הבריטיש בלו האדיש שעומד תמיד בצד. הוא מתייצב במרחק של כשלושה מטרים מאחורי, ושקט, שמופר רק על ידי נהמת מנוע של מפוח עלים נהרייני מפר חוק שמגלגל לו שיח ג'יפה קוצני. שנינו ניצבים והוא מסנן מבין שיניו איזו נהמה לא החלטית. בשלב זה אני מסובב את האופניים באיטיות ומתחיל לנוע בנחישות בחזרה לעברו תוך כדי שאני משמיע נהמות של חולה עם תסמיני גריפה ומשגיח שאין שכנים שיזמינו את המשטרה מהפעילות החשודה. פתאום, הוא משחק אותה שלא רואה אותי, מרים את הראש כאילו להתרשם ממזג האוויר וממהר חזרה לחצר ונעלם.
בשבועיים האחרונים חלפתי שם לפחות תריסר פעמים ובהן לא נרדפתי ולא ננבחתי אפילו פעם אחת. ואני יודע שהוא יודע שאני יודע שהוא שם..
כן, אני מודה שאני מרוצה מעצמי. אני אוהב לערוך כל מיני ניסויים מוזרים ונהנה מהמחשבה שאני אוכל אחר כך להסיק מהם מסקנות ולתעד אותן גם בכתב, ממש כפי שאני עושה כעת. זה בדיוק גם מה שקרה לי שכשראיתי בפסטיבל הסרטים האחרון את 20,000 יום על פני האדמה של ניק קייב ובכיכובו.
היה איזה קטע בו הוא סיפר כיצד הוא מלקט חוויות משגרת היום ומתרגם אותן לשירים ולסיפורים. אני התרווחתי לי בכסא באולם הקולנוע, שבע רצון מכך שאני מבין על מה הוא מדבר. כששוחחתי עם אשתי על הקטע הזה בסרט היא התחברה והוסיפה בספונטניות שתעוד של חוויות באופן כזה גורם לך לזכור אותן טוב יותר. ואסוציאציית הדומינו שמיד עלתה לי הייתה האופן שבו אני נוהג לתעד את החלומות הליליים שלי כבר יותר מעשרים שנים. תמיד ליוותה אותי הידיעה שאם כשליש מחיינו אנו ישנים ומתוכם מבלים בחלומות, קצת חבל לשכוח מה התרחש בזמן הזה. יש כוח במילה הכתובה. היא מחייבת והיא ממחישה. היא נותנת צורה למחשבה ובאופן שהוא הרבה מעבר למשהו מילולי מסייעת להניע חלום להגשמה. מה שמתרחש ממש ברגעים אלו תוך כדי שאני כותב היינו הגשמה. אני מבין דברים חדשים באמצעות תהליכי חשיבה וכשאני פורט אותם למילים כתובות נוצר שלב דינמי של הפנמה. בכדי שמשהו כזה יוטמע בי אני נדרש להתמיד בו ולבטא אותו בחיי עד שהוא יהיה חלק ממי שאני.
באחת הפעמים האלו שלי על האופניים, ממש בסמוך לסמטת האימים בין וייצמן לסילבר, נוכחתי כמה לא יעיל לדווש על הילוך נמוך בנסיעה במישור. תובנה עממית למדי יש לומר אך בהשאלה לעולמות רכישת ההרגלים השוויתי בין הילוך קשה לאתגרי החיים. זה נכון שקשה לעיתים לאמץ הרגל חדש שיכול לקדם אותנו בחיים. אבל לעיתים מספיק לשים לב כמה אנרגיה אנחנו משקיעים כדי לפדל בהילוך נמוך על מישור החיים וכמעט לא לזוז מהמקום בו אנו נמצאים עם אותם הרגלים נוחים.
אז הצלחתי לסגל לעצמי הרגל בריא כשהפסקתי לברוח מהכלב הנשכני שנהג לרדוף אחרי ובכך הטמעתי איזה ניצחון קטן. גילוי נאות- אותו כלב נובח היה מיני פיקינז. עם פפיון.
