הילי, הבת שלי, החליטה השבוע ללכת לביה"ס עם סנדלים לא תואמים. ברגל ימין סנדל ורוד עם אלמנטים חתרניים ולרגל שמאל סנדל בצבע ירוק מרוצה. היא קיבלה שני זוגות חדשים, אחד מסבתא מירי והשני מאימא שרון. הרכישה התקיימה במקביל וללא תיאום מקדים בין הצדדים. בערב היא מדדה סנדל לכל רגל וכך הרעיון הבשיל: ללכת מחר לביה"ס עם סנדל שונה לכל רגל. אני חשבתי שזה יהיה יצירתי מצידה והדבר היחיד שהטריד אותי היה שכנראה זה לא ממש בריא לשלד שלה, שגם ככה לא עטור בשומן רווי שיתמוך בו.
בכתבה הקודמת ציינתי כמה מערכת החינוך לא תמיד נתנה לנו בעבר כלים להתמודד עם טעויות ולהכיל את השונה. למזלי ולשמחתי הרבה מערכת החינוך בהתגלמותה העדכנית של מחנכת הכיתה של הילי, מציעה מודל לחיקוי ומתוקן לנושא זה. המחנכת המדהימה שלה פרגנה לה על הבחירה להגיע עם סנדלים שונים ואף אהבה את הרעיון. שלא תטעו, אין לי שאיפה שהבת שלי תהיה 'מוזרה' אבל אני בוודאות מסתייג מהאפשרות שהיא תהיה ילדה קונפורמיסטית מבויתת.
אני נוטה להאמין שהשילוב הזה בין 'פריסטייל' לבין סדר מובנה הוא שילוב נכון כדי לשמור על היצירתיות לא רק של ילדינו אלא גם שלנו. כשהבן הקטן שלי, שלו שאל אותי שאלה כמו אתמול, אבא, למה יש עצים ? אחת הדרכים שלי לפתח איתו שיחה בנושא היא פשוט לשאול אותו למה הוא חושב שיש עצים. זו דרך בדוקה לשמר ולהעצים את היצירתיות בקרב ילדים ב לא לתת להם תשובה כשהם שואלים שאלה. לפחות לא ברוב הפעמים.
זה נכון שזה כיף להיות ההורה המחנך שיש לו תשובה לכל שאלה אבל לא פחות מספק יכול להיות ההורה השותף שמעודד את הילד לצאת ולחקור ולחפש את התשובה בכוחות עצמו, ולעיתים גם ביחד עמו בשטח. תפקידו של הילד הוא להיות סקרן אך כמה אנחנו מלבים את הסקרנות הזו בתשובה ידענית?
אני כמעט בטוח שמישהו פעם לימד אותי שזו 'גישת הפאזל'. רעיון שמעודד את הילד לצורך העניין לקחת את השאלה ולנוע אתה בעולמו הפנימי תוך כדי שהוא מרכיב בתהליך את הבנתו הנרכשת מעצם החקירה בדרך לתשובה. מה שאני רוצה להגיד לילדה שלי בסיטואציות מסונדלות דומות לזו יהיה משהו בסגנון, הילי, אני אוהב אותך, אני מת על פרצי היצירתיות שלך ואני רוצה להיות אבא שרק ימשיך לתת לך מקום להתפרע ככה. אה, ותזכרי גם להיות מספיק אחראית לסדר בסוף כל אפיזודה את הבלגן אחריך. וזו הזדמנות אסוציאטיבית נהדרת בהקשר של בלגן וסדר להעלות את הנושא המרכזי מבחינתי לטור זה – הכאוס !
תורת הכאוס שמשמשת מקור להבנת סופות רעמים ושאר תופעות כולל משקי כנפיים של פרפרים וההשלכות האפשריות שלהם על הוריקנים אימתניים. ג'ון בריגס ופ. דייוויד בספרם 'חוכמת הכאוס' מחברים בין הכאוס לבין נושאים נוספים ומגוונים שקשורים לחיינו ובינם גם נושא היצירתיות. אני מסכים עמם לחלוטין כאשר הם טוענים שיצירתיות לא מוגבלת בלבד לתחומים שמזוהים נניח רק עם אומנות אלא היא אותה איכות שבאה לידי ביטוי ברגעים בהם אנו מתחברים לאותנטיות ולאינדיבידואליות שלנו. מסקנתם היא שכשנקודת ההשקפה שלנו נפתחת ומתגמשת אל מעבר לנקודות ההיצמדות שלנו לתחומים בטוחים, כך גם דרגות החופש והיצירתיות שלנו גדלות וכך ניתן להתממשק לאני האמיתי שלנו. הפסיכיאטר דייוויד שיינברג אף טוען כי מחלות נפש הנראות לנו כאוטיות הן למעשה ההפך מכאוס. לטענתו, מחלת הנפש יכולה להיות גם תוצר של תהליך בו האדם מצמצם את עצמו לפרשנות אישית נוקשה ומתמשכת של המציאות ולא פתוח לאפשרויות חלופיות ומגוונות.
ואם אני הייתי באייטיז תולה מטריות הפוכות כתחליף לאהיל בחדר שקירותיו היו מכוסים בציורים של אישונים חובשי מגבעות כסממן ההשראה שלי כנגד קונפורמיזם (חשבתי שזה אנרכיזם בגיל 14) ויצאתי מזה איכשהו שפוי אז כנראה שאמשיך לפרגן לבת שלי ללכת גם בחורף עם מגפיים לא תואמים. כך גם הגשם ייאלץ להיות יצירתי.
