לא מזמן נסענו, שרון אשתי ואני, למופע אקוסטי של אסף אמדורסקי עם קרני פוסטל. זה היה יום שבו התקשורת שלנו לא הייתה בשיאה אם נגיד את זה בלשון צנועה.
היא, הייתה עצבנית עליי ולי חלפו בראש מחשבות ביקורתיות כאלו ואחרות כלפיה. כל הדרך כמעט שלא דיברנו והייתה אווירה לא משהו. העניין הוא, שאני לא מצליח כרגע להיזכר למה הרגשנו ככה בכלל. קראתי לא מזמן איזה מאמר שמסביר איך זה שהקוגניציה של ילדים שונה ממבוגרים בכך שהם שוכחים מהר דברים כמו ריבים קטנים ומשכך גם מסוגלים לסלוח מהר. זה משהו שקשור בחלק של המוח הקדמי שעדיין לא התפתח אצלם לעומת בוגרים. אז אני לא בטוח אם זה חלק שעדיין לא התפתח אצלי במוח או שסתם הדחקתי את זה אבל אני כן זוכר איך שרון התרגשה בהופעה. אני מזהה את הרגעים שהיא נרגשת, העיניים שלה נוצצות והנשימה שלה רוטטת. לקחתי נשימה ואחזתי לה את היד, מה שעדיין לא הוריד את המחיצה בינינו.
כשאמדורסקי עשה הפוגה לאחר קטע פתיחה הוא הציג את שותפתו, קרני פוסטל וציין שניגנה בדי.אקס.אם, הייתי היחיד בקהל שעשה איזה קול הוהו ! מריע שהתפייד מהר בשקט של האולם האינטימי, והקהל שכנראה לא זכה להכיר את די.אקס.אם.
עקב לכך רגע משעשע נוסף בו אמדורסקי ביקש יפה במיקרופון שיביאו לו מים. הייתה שם איזו דממה קצרה שנחתכה בקול הגבוה וקצת לא מותאם שלי: 'יש לך בקבוק ממש ליד הרגל' ,והוא בתגובה 'אה, איפה? הו, נכון, תודה'. אני ישבתי בשורה השנייה ותהיתי תוך כדי אם אני ווקלי מדי או פשוט בעל תושייה. שתי נשים שהסתובבו אלי ותקעו בי מבט של ספרניות בדימוס גרמו לי לפזול בחשיכה לכיוון האופציה הראשונה וזה ברור שהן ראו כמו מלא אנשים נוספים שם את בקבוק המים הרטוב ובחרו בשתיקה יבשה.
אבל הרגע המכונן בהופעה טרם התרחש. כמעט חצי דקה חלפה לה מתחילת השיר ואז אמדורסקי היישר מבט לקרני וכמו החליטו מתוך תודעה משותפת להפסיק את הנגינה. הוא התנצל ואמר שזה לא יצא טוב, הם לא היו בסולם הנכון. קרני חייכה בהסכמה והם התחילו מחדש. הקהל היה נרגש, מחא כפיים בהבנה והביע מחילה בשאר ג'סטות על מנעד המחוות הקוליות המפרגנות. ואני, אני נדדתי פנימה לתהיות. נרגש למדי, בחנתי כמה טעות וחוסר דיוק יכולים לייצר כזו תגובה אוהדת וחמה.
יש לא מעט סיפורים ועדויות על תגליות שבטעות התגלו כאשר מדען או חוקר שינה משהו לא במתכוון וזה הדבר בדיוק ושבזכותו משהו חדש נוצר. התלבטתי איך הייתה תגובת הקהל אם אמדורסקי היה נלחץ מהטעות שלו, מה היה קורה אם התגובה שלו לטעות הייתה עם פחות סלחנות עצמית ויותר התפדחות סמוקה או לחלופין איזו יציקה של ביקורת עצמית עם יותר נוקשות. סיקרן אותי איך אז הקהל היה מגיב. שיתפתי את החוויה הזו שהייתה לי בהופעה עם איזה מוזיקאי אחר באיזה מפגש חברתי והוא הבין מיד על מה אני מדבר וקבע בפסקנות, "בוודאי, טעויות כאלה לפעמים עושות את המופע", היה נשמע שהוא יודע על מה הוא מדבר. אבל הוא לא מפורסם כמו אמדורסקי. אז מה.
המסר שאני שואף לזכור ולהטמיע מכל הסיפור הזה קשור בעיקר לבת זוגתי ולי ברשותכם. כמה אנחנו, בני הזוג, הבריות, גברים ונשים, מסוגלים לגלות סלחנות לטעויות שלנו כמו גם לנקודות המשגה של אחרים. טעות היא גם ביטוי לשוני ושינוי. לראות טעויות באור שונה יכול לרענן לנו את החיים. סנרנדיפיות, היא הגדרה מתאימה למדי בהקשר זה. משמעות המילה היא תגלית שמתגלה בטעות כאשר אדם מחפש משהו אחר בכלל. המהדרין טוענים שסרנדיפיות במובן העמוק שלה היינה החוכמה שאנו מייחסים למשמעות של התגלית הממוזלת. גם בת זוגתי שרון ואני לא גדלנו במערכת חינוכית שלימדה אותנו להכיל טעויות או לדעת לצמוח מהן, בעיקר לא כאלו שקשורות ליחסים במרחב הזוגי.
יש סיכוי שהמשפט של המשורר ההודי רבינדרנת טאגור שממוגנט לדלת הקליניקה שלי מסכם את כל זה טוב 'כשסוגרים את הדלת לטעויות, גם האמת נשארת בחוץ'. ואם היא תסגור לי בכל זאת את הדלת, אני יגניב לה מתחת שני כרטיסים להופעה של אמדורסקי.
