כשישבתי לכתוב את הטור הזה, ביתי האהובה, הילי בת השמונה ('וחצי', היא מתקנת אותי כפי שציפיתי), הציעה לעזור לי. בתחילה אמרתי לה שאני לא בטוח איך כדאי להתחיל ושאני לא בטוח שהיא תוכל לעזור לי. היא לא ויתרה ושוב גרמה לי להבין כמה נכון להקשיב לה. היא התעניינה בנושא של הטור וכשהפסקתי לבהות במסך עניתי לה שזה בנושא של 'הכרת תודה'. היא מייד ניזכרה בפרק של בוב ספוג, בו הוא שר לשכנו סקווידויד על כמה טוב להוכיר תודה בחיים. על כך, כבר כעת אני מוכיר לה תודה גדולה.
גישת ההו'אופונופונו, היינה מסורת עתיקה שמקורה בהוואי והונגשה לעולם בעשרים שנים האחרונות בעיקר בזכות ג'ו ויטלי וספרו 'אפס מגבלות'. אם נבקש לתמצת את הרעיון שעומד בבסיס הגישה בהקשר תוכן זה אז נגיד בפשטות שהלך הרוח אליו צריך להתכוונן היינו של הכרת תודה בכל מצבי היומיום. לדוגמה, אם יש לי נטייה להגיב בכעס על הילד שלי כאשר הוא מסרב לסדר את החדר ואני מרגיש שהביקורת והעצבים מנהלים אותי, הו, זה הרגע בו אני מתבקש להחליף את הרגשות הללו בהכרת תודה. נשמע קצת הזוי? אולי עוד יותר מעצבן? ייתכן. כל הרגל שיש לנו, הופך להיות מי שאנו נוטים להאמין שהוא 'אני'. נדרשת השקעה לא מבוטלת של אנרגיה כדי להסיט הרגל קלוקל ממסלולו ולהתמיר אותו להרגל פרודוקטיבי. כאשר הבן שלי חירפן אותי כשסירב לסדר את הבלאגן שהשאיר אחריו החלטתי לא להגיב מתוך ההרגל ובמקום זאת הזמנתי הכרת תודה. החוויה המנטלית שלי באותו רגע הייתה דומה להוצאת דיסק ישן מהמוח והחלפתו בדיסק חדש (איזה ניינטיז זה דיסקים). התוצאה הייתה נהדרת. זה מתחיל בעובדה הפשוטה שעצם יכולת הוויסות האישי בגישה חלופית לכעס כבר מייצרת רוגע פנימי, דבר שבאופן אוטומטי מהדהד ומשפיע על הסביבה, שבמקרה הזה הייתה הבן שלי שניצב שם מולי עם פרצוף של בנדיט.
ניתן לומר שליבת גישת ההו'אופונופונו היא לקיחת אחריות אישית על כל מה שמתרחש בחיינו וכיצד אנו בוחרים להגיב אליהם.
בתרגול של הכרת תודה ניתן לראות את ההתמודדויות בחיים כהזדמנות ושיעור חשוב במקום גזירה הרת גורל.
בהכרת תודה ניתן להזכיר לעצמנו שיש משמעות ואיזה 'מאסטר פלאן' שהם גדולים יותר מהרציונל שלנו, דבר שכשלעצמו יכול להזכיר לנו לקחת נשימה עמוקה וקצת לשחרר מהצורך בשליטה.
בהכרת תודה אנו מניעים את עצמנו לצוף רגע מעל הדברים ולצפות בחצי כוס המלאה.
ממש לפני שבוע קיבלתי חיזוק להבנה הזו כאשר בהכשרה מסוימת שעברתי פגשתי פסיכולוג קליני רפואי שדיווח על ממצא מרתק שחשף, כשבניסוי שערכו גילו שמבין כל המחשבות החיוביות הקיימות, הכרת תודה התגלתה כבעלת השפעה מהותית על המערכת הפאראסימפטטית שאחראית בין השאר על ויסות המערכות בגוף.
אם נחזור שנייה לקושי שב 'החלפת הדיסק' של ההרגלים שלנו אז נכון, 'זה מאתגר' כמו שאנו הקואצ'רים יכולים להגיד ולעצבן לפעמים. השאלה, היא כמה מתאים לנו להישאר עם ההרגלים הישנים. האם המשך קיום ההרגלים הישנים יוצרים לנו את החיים הקלים? ברוב המקרים ההרגלים הללו מנהלים עבורנו את סדר היום ובכך מרחיקים אותנו בתכלס מתחושת המימוש העצמי שלנו.
כדי לאמץ לעצמנו הרגל פרודוקטיבי כמו הכרת תודה, מתחילים קודם בתרגול, ממש כמו עבודה על שריר.
בעבודה מתמדת עליו, השריר מתחזק ובהדרגה נהפך לחזק יותר ולגבי הקושי הכרוך בתהליך שווה להזכיר לעצמנו שזו בחירה שלנו איזה קושי נרצה בחיינו, זה שמחירו הוא תקיעות או זה המושקע לטובת שינוי וצמיחה.
